“ציפורי שיר צריכות לשיר”

התחושות של אמני הקול בתקופת מגפת הקורונה

המאמר המלא נכתב על ידי ד”ר עדי פרימוב-פבר, ד”ר אילן רוזינר ופרופ’ עופר אמיר

ופורסם בשנת 2020 בכתב העת- Journal of Voice

מצורף תרגום של תקציר המאמר.

המאמר המלא ניתן להורדה באתר של כתב העת, או על ידי פניה ישירה למחברים. 

המחברים אישרו את הכתוב לפרסום, בניוזלטר ובאתר של “איגוד הקול הישראלי”

מבוא

בתקופת מגפת הקורונה נוצר מצב זר ולא מוכר בעל היבטים גלובליים ומקומיים. על הציבור נגזרו סגרים וריחוק חברתי אשר השפיעו רבות על חיי הפרט והקהילה, עם השלכות על תחום הכלכלה, התעשייה וגם על עולם התרבות והאומנות. מרבית המדינות אימצו מדיניות של איסור התקהלויות, ולכן בוטלו מופעי אומנות, פסטיבלים, קונצרטים מוסיקליים ואפילו הקלטות באולפנים. הגבלות מגפת הקורונה הקשו מאד על אמני הקול (זמרים, שחקנים וכד’). אמנים אלה לא יכלו לקיים חזרות לאימון קול, ההופעות בוטלו והיכולת שלהם לביטוי מול הקהל נשללה כמעט לחלוטין. בנוסף לכך, ביטול ההופעות וחוסר הודאות לגבי מצבם הכלכלי והמקצועי גרר דאגה אישית, מתח רגשי ואפילו חרדה. השפעה זו של מגפת הקורונה על עולם המוסיקה והשירה היתה קריטית וארוכת טווח יותר מאשר על תחומי החיים האחרים. 

המחקר הקלאסי בתחום הקול המקצועי והאומנותי מתרכז, בדרך כלל, בתהליכי שחיקה קולית ובחשיבות של הפחתת טראומה למיתרי הקול ולגרון, על ידי שמירה על בריאות הקול (“היגיינה קולית”). ואולם, בזמן מגפת הקורונה נוצר מצב מאתגר ויוצא דופן, בו זמרים ושחקנים השתמשו בקולם פחות מהרגיל. מצב ייחודי זה, אשר נכפה על משתמשי הקול האומנותי, הוא מעין “הימנעות קולית”, וההשפעות הפסיכולוגיות והפיזיולוגיות של המנעות זו לא ידועות. בנוסף, זמרים ושחקנים רגילים לשגרה של קרבה ותקשורת עם מוזיקאים אחרים, עם מפיקים, נגני להקה, מנצחים, מורים לפתוח קול וקלינאי תקשורת. אבל בזמן הסגרים של מגפת הקורונה הופסקו המפגשים הפיזיים עם הגורמים התומכים והמקצועיים, דבר שהעצים את תחושות המצוקה והמתח הרגשי. מצב מיוחד זה, יחד עם הצורך הבסיסי של האמנים לתקשר ו”להגיע” לקהל שלהם, גרם לאומנים רבים ליזום מופעים וירטואליים ומקוונים בכל הז’אנרים המוזיקליים, אשר הועלו לרשתות ולמדיה המקוונת.

המחקר הנוכחי היה ניסיון ראשוני לבחון כיצד אמני הקול חוו ותפשו את תקופת ה”המנעות הקולית” שנכפתה עליהם בזמן מגפת הקורונה, בהשוואה לקבוצת ביקורת של אנשים אשר אינם אמני קול, ואינם משתמשים בקול לצורך אומנותי. 

שיטה

המחקר ואיסוף הנתונים בוצע במהלך שבוע בודד (השבוע האחרון בחודש אפריל, שנת 2020). באותו זמן היתה מדינת ישראל נתונה בסגר מלא, היה איסור מוחלט על מפגשים חברתיים והתקהלויות, בתי הספר ומוסדות החינוך היו סגורים, כמו גם המסעדות, בתי עסק וכל אולמות הארועים וההופעות. 

המחקר בוצע לאחר קבלת אישור של ועדת האתיקה של אוניברסיטת תל אביב. כל המשתתפים מילאו שאלון מקוון, אשר חובר במיוחד למטרה זו. השאלון הופץ בקרב אמני קול: שחקנים, זמרים, מורים לפתוח קול ולסטודנטים לשירה. בנוסף, קבוצת הביקורת כללה אנשים שאינם אמני קול ואשר התנדבו לקחת חלק במחקר. כל המשתתפים היו דוברי עברית ומעל גיל 18 שנים.

מדגם המחקר כלל 110 משתתפים בטווח הגילים 18-70 שנים. מרבית הנבדקים היו נשואים, ודיווחו על עצמם כלא מעשנים. 57 (51.8%) מתוכם היו אמני קול, ו-53 (48.2%) נכללו בקבוצת הביקורת. קבוצת אמני הקול כללה 67% זמרים ו-33% שחקנים. שני-שליש מהמדגם היו נשים. 

לצורך המחקר חובר שאלון יחודי (Voice COVID-19) המיועד למילוי עצמי, אשר בחן את התחושות והתנהגות הקולית של המשתתפים. השאלון התייחס לחמישה תחומים: (א) דאגה ביחס לקול, (ב) קושי בהפקת הקול, (ג) תרגול קול, (ד) מתח רגשי, (ה) היגיינה קולית. בנוסף, המשתתפים מקבוצת אמני הקול התבקשו למלא גם שאלון סטנדרטי מקוצר (SVHI-10) אשר בוחן את התפישה העצמית של הקול על ידי זמרים, ושאלון סינון לזיהוי תחושות חרדה (GAD-7).

תוצאות

התוצאות הדגימו, כצפוי, מתאם חיובי גבוה בין כל מדדי המחקר לבין הדיווח של הנבדקים על דאגה ביחס לקולם. מתאם זה נצפה גם עבור ההיגדים המתייחסים לקול וגם עבור ההיגדים המתייחסים למתח רגשי כללי. נמצא קשר הדוק בין “קשיי קול” לבין הדיווח על אימון קול, אך גם לבין הדיווח על מתח רגשי. מדד “קשיי קול” היה גם במתאם חזק עם תוצאות שאלון ה-SVHI-10. כמו כן, מדד המתח הרגשי היה במתאם גבוה עם תוצאות שאלון ה-GAD-7.

כפי שצוין, שאלון ה-SVHI-10 הועבר רק לקבוצת אמני הקול. לכן ראוי לציין שהערך החציוני שהתקבל בקבוצה זו היה גבוה באופן מובהק מהערך המקובל עבור זמרים שאינם סובלים מהפרעות קול בתקופות רגילות (בניגוד לתקופת הקורונה). בנוסף, מעניין לציין שבתוך קבוצת אמני הקול, דיווחו הזמרים על תדירות גבוהה יותר של תרגול קול בתקופת הקורונה, בהשוואה לקבוצת השחקנים. 

כל הערכים שהתקבלו עבור קבוצת אמני הקול היו גבוהים באופן מובהק מאלו שהתקבלו עבור קבוצת הביקורת. הבדלים אלה בלטו במיוחד בתחומי הדאגה לקול, החרדה הכללית והמתח הרגשי. 

דיון ומסקנות

אמני הקול חוו קשיים גדולים יותר ביחס לקול שלהם, בהשוואה לקבוצת הביקורת. הם גם חוו יותר מתח רגשי מקבוצת הביקורת. ממצא זה יכול להעיד על כך שאמני הקול הושפעו באופן חמור יותר מכלל האוכלוסייה בשל מגפת הקורונה. השפעה זו באה לידי ביטוי בצד המקצועי, הכלכלי והרגשי. מכיוון שאמני הקול חווים את הפקת קול וההופעות בפני קהל כהכרח קיומי; ההימנעות מפעילות זו גוררת מצוקה ומתח רגשי. בנוסף, יתכן שאמני הקול פגיעים יותר להשפעות של מתח רגשי וחרדה, בהשוואה לאוכלוסיה הכללית. לכן נראה שהמצב החריג שיצרה מגפת הקורונה השפיע עליהם באופן בולט יותר מאשר על אנשים אחרים. ממצאים אלו מדגישים את החשיבות של התמיכה הפסיכולוגית והרגשית הנדרש לאוכלוסייה זו באופן כללי, ובאופן מיוחד – בתקופה המגפה.

ראוי להתייחס גם להבדל שנצפה בין הזמרים לשחקנים בדיווח העצמי על מידת וכמות התרגול הקולי העצמי. למרות שהשחקנים והזמרים היו מודאגים במידה דומה מאיכות קולם וסבלו מרמות חרדה ומתח רגשי דומות, ביצעו הזמרים תרגול קולי בתדירות גבוהה יותר מאשר השחקנים. הבדל זה יכול להיות מוסבר על ידי ההבדלים במודעות ובחינוך המקצועי המוענק לזמרים ולשחקנים. לכן, יש לשקול התאמה באופן ההכשרה המקצועית הניתנת לשחקנים בישראל, כדי להבטיח את בריאותם הקולית, גם בתקופות בהן לא ניתן לקיים תרגול מקצועי שגרתי. 

ממצאי המחקר ממחישים את החשיבות של הפקת ואיכות הקול עבור אוכלוסיית אמני הקול, ואת המשמעות הפסיכולוגית של ההופעה מול קהל לאמנים אלה. המשמעות של מניעת היכולת להופיע בפני קהל היא רחבה ביותר, ופוגעת באמני הקול בדרכים שונות, אשר כוללות השפעות אישיות, פסיכולוגיות, כלכליות וחברתיות.