הצצה אל המעבדה של ד”ר ורדוליני – מניעה וטיפול בבעיות קוליות בקרב מורים

נתונים ראשוניים על מניעה וטיפול בבעיות קוליות בקרב מורים צעירים

Nanjundeswaran C, Li NY, Chan KM, Wong RK, Yiu EM, Verdolini-Abbott K.

עקב הדרישות הקוליות הגבוהות המתחייבות מתפקידם, נדמה שמורים נמצאים בסיכון גבוה להופעת הפרעות קוליות. מחקר זה בודק גישות למניעה וטיפול בבעיות קוליות בקרב מורים. מהתוצאות עולה כי התערבות מינימלית-יחסית בהיגיינת הקול עשויה לסייע במניעת הופעת בעיות קוליות בקרב מורים. בנוסף, בכדי לשפר בעיות קול קיימות, יתכן ויש לשלב חינוך להיגיינה קולית עם הדרכה קולית מתאימה.

זה לא רק מורים …

נראה כי בעיות קוליות הן הפרעת התקשורת הנפוצה ביותר במהלך החיים.

הערכות קיימות מצביעות על כך שבכל זמן נתון סובלים מבעיה קולית כזו או אחרת כ-3-9% מהילדים והמבוגרים באוכלוסייה הכללית. לאורך תוחלת חיים ממוצעת, ההערכות הן שכמעט 30% מהאוכלוסייה הכללית חוותה, חווה או תחווה בעיה קולית. אלו הערכות גבוהות בהרבה בהשוואה להפרעות תקשורת אחרות.

בקרב קבוצת האנשים הסובלים מהפרעות קוליות בולטים במיוחד המורים. המורים מייצגים קטגוריה תעסוקתית שכיחה >2%) מהאוכלוסייה) בה קיים סיכון לבעיה קולית. ההערכות הן שבכל זמן נתון סובלים מבעיה קולית בין 11% ל-38% מהמורים בארצות הברית. למרות שמרבית המורים הסובלים מבעיה קולית בריאים ומתפקדים, אלו אינן “בעיות קוסמטיות” בלבד. נתונים מארצות הברית מצביעים על כך שבין 20% ל-33% מכלל המורים בשנה נתונה מפספסים יום עבודה בגלל בעיה קולית. נתונים נוספים מצביעים על-כך ש-38% מהמורים רואים בהוראה כגורם המשפיע לרעה על קולם, ו-40% מתוכם אף דיווחו על צמצום שעות ההוראה שלהם עקב בעיות קוליות. אנשי חינוך ברחבי העולם מדווחים על ממצאים אפידמיולוגיים דומים.

כמו כן, מורים לאמנויות הבמה, דרמה, חינוך גופני, למוזיקה קולית, ו-(מעניין לציין) כימיה סובלים מבעיות קוליות באופן מוגבר (לא פרופורציונאלי). יתר על כן, בעיות קוליות במורים הן למעשה סוגיות של בריאות נשים – בארצות הברית סובלות מורות לרעה מבעיות קוליות ביחס של 2:1 בהשוואה לגברים. התפלגות מגדרית זו של בעיות קוליות דומה בקרב מורים במדינות אחרות. 

ברור שהגורם העיקרי לשיעורי מחלות כה גבוהים בקרב מורים נעוץ בדרישות הקוליות הכמעט בלתי-נלאות של התפקיד. אומנם אנו נעדרים נתונים רשמיים, אך ברור מבחינה קלינית שרוב בעיות הקול אצל מורים הן פונוגניות, כלומר נגרמות כתוצאה מפונציה (phonation – דהיינו, כתוצאה מאופן הפקת הקול). התוצאה הרפואית היא לעיתים קרובות פונוטראומה (phototrauma). במקרים אחרים, האבחנה הרפואית עשויה להיות דיספוניה במתח שרירים (muscle tension dysphonia), המוגדרת במונחים כלליים כסוג כלשהו של הפרעה בהפקת קול הגורמת כאב ועייפות.

מטרת המחקר (היפותזה) 

להעריך את התועלת הרופאית בתוכנית היגיינת קול (Voice Hygiene, VH) ממוקדת בהשוואה לתוכנית היגיינה קולית בשילוב אימון קולי (VH + Voice Training, VT) במניעה וטיפול בבעיות קוליות בקרב מורים.

שיטות מחקר

אספנו 32 מורים בעלי ציוני מדד מוגבלות קולית (Voice Handicap Index, VHI) גבוהים (כלומר, מוגבלות קולית חמורה) ונמוכים (כלומר, מוגבלות קולית נמוכה) בפיטסבורג ובהונג קונג. הם חולקו אקראית לאחת משלוש קבוצות: 

1. תוכנית VH ממוקדת ומותאמת אישית
2. תוכנית VH בשילוב תכנית VT תהודתית  (VH + VT)
3. קבוצת ביקורת

המשתתפים שהוקצו לקבוצות הטיפול (קבוצות 1 ו-2) נוטרו להקפדה על תכניות האימון שלהם לאורך ארבעת (4) השבועות הראשונים שלהם בהוראה. נתוני VHI נאספו שוב ארבע (4) שבועות לאחר תחילת הטיפול (בשני המקומות, פיטסבורג והונג-קונג), ושוב בפעם בשלישית שמונה (8) שבועות לאחר הטיפול, לאחר תקופת התנקות (washout) בה לא היה קשר בין המורים (פיטסבורג) ובין נותני הטיפול.

תוצאות

ניתוח נתונים תיאורי העלה שבשני האתרים, עבור משתתפים בריאים בתחילה, היה די בתוכנית ההיגיינה הקולית (VH) בכדי למנוע החמרה בציוני מדד המוגבלות הקולית (VHI) , החמרה שנצפתה בקרב כל משתתפי קבוצת הביקורת במהלך 4-8 השבועות הראשונים של ההוראה. השילוב של תכנית האימון הקולי (VT) לא הראתה שיפור עקבי בנוסף ליתרונות המגננתיים שהביאה תכנית ה-VH לבדה. עם זאת, עבור משתתפים עם ציוני VHI נמוכים, תוכנית ה-VH לבדה לא הביאה לשיפור בציוני מדד ה-VHI שלהם בהשוואה לקבוצת הביקורת. עבור מורים אלו, נדרשה תוספת של תכניתVT  בכדי להביא לשיפור. 

מסקנות

הנתונים ראשוניים מראים שתכנית VH מינימליסטית, המותאמת למורים באופן אישי, עשויה להספיק בכדי למנוע הופעה של בעיות קוליות בקרב מורים צעירים הבריאים מבחינה קולית. עם זאת, עבור מורים הסובלים מבעיות קוליות קיימות, עשויה להידרש תכנית VT בכדי להביא לשיפור משמעותי. 

להפניות וקריאה נוספת, ראו: https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/22921297